התעטף בדגל פלסטין והסית ברשתות ("יום שחור ליהודים"). ראש העיר ביקר

אחרי שהמכשול כשל, השלב הבא במלחמה יהיה רגע המבחן לשורה של מערכות נשק יקרות שנרכשו כלקח מהמבצעים הקרקעיים הקודמים ברצועה: נגמ"שים ממוגנים, טנקי מרכבה משופרים ומערכת להשמדת מטרות מהירה מאי פעם

הנבחרת של אקס מכבי ת"א מתרסקת, במדינה זועמים על דבריו לאחר ההפסד לליטא ("אנחנו בדרך הנכונה"), והוא עלול לאבד את תפקידו בימים הקרובים

סרן עידו, קצין בגולני, התראיין בתכניתם של אראל סג"ל וטל לב-רם ושיתף במעשה הגבורה שלו כשהציל שני תינוקות תאומים בכפר עזה, שהוריהם נרצחו. לדבריו: "המשימות שלנו היו בעיקר להרוג כמה שיותר מחבלים"

אגודות סטודנטים, ארגוני ימין וגם שר החינוך מפעילים לחץ על ראשי המוסדות לפעול מיד נגד כל תלמיד או חבר סגל שמביע תמיכה במתקפה של חמאס. אולם חלק מהפרסומים שנטען לגביהם שהם "תמיכה בטרור" אינם מתייחסים למתקפה אלא קוראים להימנע מהרג חפים מפשע בעזה

מאות אלפים ברחו מצפון הרצועה לקראת התמרון הקרקעי, רבבות מצאו מחסה בבתי ספר של האו"ם ובבתי חולים: "אין מקום בטוח". ישראל מאשימה שחמאס מונע מתושבים להימלט: האזינו להקלטה של פלסטיני מעיד ש"החרימו מפתחות רכב". בתי החולים בעזה "לקראת קריסה", מהברזים "יוצאים מים מלוחים" – ומניין ההרוגים חצה את זה שנרשם בכל 50 ימי צוק איתן: "הגענו לתחתית של התחתית". מצרים מבצרת את הגבול ברפיח, וגם זרים לא מורשים להימלט דרכו

את "אולפן שישי" שלשום חתם אחד השירים הכואבים ביותר שנכתבו. אולי זה מרגיש ככה בגלל התקופה. "קחי לך זמן, הכאב הזה יחלוף מהר, אני מבטיח", שרה נעמה איתן, ניצולה מהמסיבה ברעים, והדמעות עמדו להן בקצה עיניי. רק לפני יומיים חזרתי משתי שבעות שהרגישו יותר כמו חלום בלהות. בעודי נוסע על איילון ריק, חלון בחלקו פתוח לשמוע את האזעקה שלבטח תגיע בקרוב, אני מרגיש כי הזמנים מתחלפים. דממה שררה בכביש, צפצפה אחת לא נשמעה במרחק. במדינה שלנו מדובר במשמע חריג. הגעתי לשבעה, אחוז חרדה ומבוכה. פתחתי את הדלת וראיתי ניצולים מבארי יושבים על הספה ובמרפסת, ותחושת התופת בחדר. על השולחן מונחת תמונתו של הנרצח, המפה רטובה מדמעות שקטות ועצובות בצדה האחד ובצדה השני יבש. הצד האחד מתמוטט, הצד השני עוד מנסה להתבדח. זורק חיוכים ובדיחות כדי להסתיר את מסת הכאב שבחדר. זה היה החיוך הראשון שראיתי מאז שהמלחמה החלה. ובעוד הפה דיבר, העיניים האדומות של כולם הן אלו שסיפרו הכל. חברי התיישב לידי. רק לפני יומיים נודע למשפחה כי אביו לא שרד את המתקפה. במשך שעה הוא גילם בפניי את התחושות של להיות בממ"ד בזמן שלא היה לו מושג מה מתרחש בחוץ. ההשתדלות לא לקרוא חדשות כדי שהסוללה לא תיגמר, כדי שהחרדה לא תציף. הוא סיפר לי שהשכן לידו רצה לבדוק אם הוריו, מנותקי הקשר, עדיין בחיים. הוא קשר על פניו בנדנה ויצא לבית הוריו ברגל - אף איש חמאס לא עצר אותו בדרך. זה לבטח אחד מהניסים שאולי לעולם לא יצא לנו לשמוע מהמקור. השבעה הזו לא הרגישה לי רגילה. העצב היה אחר. הוא היה מהול בתסכול, בהפתעה ובשאלות. בדלת עברו חיילים, צעירים, מבוגרים, אנשים מהקיבוץ, משפחה וחברים. עם ישראל כולו היה שם בחדר, מתאבל יחד על נפש נוספת שהלכה טרם זמנה.