המחאה הזו מרגשת וחשובה, אבל היא חייבת להתרחב למעגלים נוספים, לגעת בחברה הישראלית הרחבה יותר, למצוא שותפים ולהיות מאורגנת מספיק כדי להחזיק מעמד ולשנות מציאות

כך לכדה עצמה הממשלה, שמסרבת לכל אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים עצמם, לאופציה היחידה שנותרה לה להחלפת שלטון חמאס: "מועצת השלום" שתנהל את עזה

אצל הנשיא טראמפ, האינטרסים האישיים והאסטרטגיים מתלכדים. גרילנד, איראן, ונצאולה - מבחינתו, הדרך להיחקק בדפי ההיסטוריה ולנצח את מרוץ האנרגיה וה-AI העולמי עוברת דרך אותם יעדים

יוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות, הזלזול המחפיר של הממשלה בביהמ"ש העליון, השיח האלים, הקוטביות, והבדיקה חסרת השיניים בוועדה למינוי בכירים, הם שלבים במדרון החלקלק שסופו בפירוק הדמוקרטיה הישראלית

בניגוד ללבנון שעדיין חלשה מכדי לפרק את חיזבאללה מנשקו, הרי שהאינטרסים המשותפים בין ישראל לבין המשטר החדש בסוריה רבים יותר מן המפריד.  לכן זו הזירה שעלינו להציב בקדמת העשייה המדינית

בעולם מתוקן, שבו האזרחים מחפשים מנהיג שדואג לעם ולא לעצמו, אדם כמו איזנקוט – בן להורים ממרוקו, רמטכ"ל לשעבר, אב שכול, אדם נקי כפיים ולב – אמור היה לצאת לדרך עם 40 מנדטים מובטחים. אבל הציבור בישראל מעדיף לדבוק בבלוף