הסיפור של עופר קלדרון וקית' סיגל נסגר. זה של ירדן ביבס נותר פתוח. חזרתו לא סוגרת את המעגל, אלא להפך - מנציחה את היותו פתוח. כמעט בין רגע הפך מזה שמצפים לו לזה שמצפה בעצמו

העובדה שהשיח על המחדל המודיעיני ב-7 באוקטובר לא נוגע לכשלי מערך המודיעין בעולם המודרני ממחישה הגעה לקצה גבול הדמיון של אלה המנתחים את שורשי הקונספציה, וקושי לפרוץ את מרחבי המחשבה, התפיסות וההמשגות המוכרים. מצב זה מבטיח כי הנרטיב המתעצב בהדרגה בנוגע לשורשי הקונספציה יהיה חסר

הדס המשיכה להילחם באותה האינטנסיביות על עופר. היא המשיכה להתראיין בלי הפסקה, להתייצב כל דקה פנויה בכיכר החטופים. היא אמנם אמרה ובצדק שהוא אבא של הילדים שלה והם זקוקים לו, ובכל זאת, בואו לא נתייפייף, זה לא מובן מאליו

להצגת חמאס המקוממת, הבלתי נתפסת, תרם בדרכו עולם צבוע ובור. בלחץ, בהפגנות, בהסתה, בהתייצבות למען הרוע. לא כולו, חלקו. עולם שמוציא צווים, וזועק "פרי פלסטיין" למען רעולי פנים, ולא מגנה אותם באו"ם, ורואה בהם לוחמי חופש