סגנונו החותך של גולן מעיד על התעלמות מהבעיה הנצחית של האופוזיציה בעידן נתניהו: הכמיהה הילדותית, שנכשלת שוב ושוב, להחזיר עבר שספק אם היה אך בוודאות לא יחזור  

במשך שנים בנינו לעצמנו מנגנון הגנה פסיכולוגי. קראנו לזה "פופוליזם", "רעש לבן", או "הצהרות לצורכי פנים". המציאות של השבועות האחרונים טופחת על פנינו בעוצמה של טיל שיוט: הקיר הזה התפורר. בוואקום שנוצר, כשהרסנים הוסרו, מנהיגים נחושים כבר לא רק מדברים. הם מבצעים

בשבוע החולף נחשפנו למעשה לגלי דיווחים נגד המשטר מול גלי דיווחים תומכי משטר, שהציפו את השאלה - מה קורה באמת בשטח? הרי מחאות יש, אין פה שאלה וגם המשטר האיראני לא מסתיר זאת. אך מה סדר הגודל, והאם קיים איום אמיתי על המשטר? 

ליאנט עברה לברלין כי במאלמו נעשה בלתי נסבל להיות אישה. עכשיו גם בגרמניה היא לא בטוחה. כולם יודעים מה חלקם של המהגרים המוסלמים במצב הזה, אבל מפחדים לדבר כדי שלא יואשמו בגזענות

כששנאה מנומקת פוגשת שתיקה מערכתית מהדהדת – נקל לשמוע את קריסת הערכים 

הסיפור אינו שנאת חרדים אלא אהבת לוחמים, וזוהי בדיוק ראשית הצירים למי שרוצה לפלס את דרכו אל ראשות הממשלה. כל עוד הדיונים סביב החוק נמשכים, והם יימשכו כי החרדים לוחצים, יש לבנט עם מה לעבוד

בקשת המשטרה לעיין בהתכתבויות שנעשו בקבוצת וואטסאפ בין הפצ"רית לשעבר לבין עורכי דינה, קבוצה שכונתה במפורש "חיסיון עו"ד-לקוח", היא חריגה ביותר

ראוי לשאול האם נכון להמשיך במדיניות הקיימת כמעין אוטומט אסטרטגי, או שמא הגיע הזמן לדרוש איזון. אין הכוונה לניתוק היחסים עם ירדן או לערעור יציבותה, אלא להצבת ציפיות ברורות: שיתוף פעולה אסטרטגי אינו יכול להתקיים רק בממד הביטחוני והתשתיתי, בעוד שבממד המדיני מתנהל עימות מתמשך