הרמטכ"ל ואלפי צה"ל הרבו להשתמש השבוע במונחי היסוד כשירות ולכידות - עם זאת, באווירה הפוליטית הקיימת, מדובר במשוואה מורכבת. גם לצה״ל  תמונה: דובר צה״ל  העם הזה סובל מקשיי הולכה. צריך היה לראות את הרמטכ"ל רב אלוף הרצי הלוי, קצין עתיר קרבות, מגיע לכנסת כדי לדווח לראש ממשלתו מה קורה בצה"ל, אך לראש הממשלה אין זמן בשבילו. מגיעים דחוף לכנסת ראש אמ"ן וראש המבצעים כדי לדווח לשרי הממשלה כיצד אנו  נראים בעיני שכנינו הטובים, אבל רוב השרים עסוקים. ברברה טוכמן ואמוץ עשהאל יכולים לחבר פרקים נוספים בספריהם 'מצעד האיוולת' ו'מצעד האיוולת היהודי'. פרקים נוספים ולא את פרקי הסיום של ספריהם, כי הסיפור הזה שלנו עדיין לא תם. הוא רק התחיל. המתנו 75 שנה עד שבספר החוקים של מדינת ישראל ייכלל חוק המגביל מאוד את הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון על הכנסת, של הרשות השופטת על הרשות המחוקקת.   הסיפור לא תם, כי שני הג'נטלמנים האדונים יריב לוין ושמחה רוטמן ואדונם לא יוותרו. הם יעשו הכל כדי להשלים את מזימתם להפוך על פיו את המשטר במדינת ישראל תוך שיסוע ופילוג העם וצה"ל. גם גלי המחאה וההפגנות יימשכו בכל הארץ, גם בכניסה לקיבוץ חצרים. מה רוצים מפגיני ימין מקיבוץ חצרים לא ברור. ובכל זאת שלושה חודשי חופשת קיץ לפנינו. אין כנסת, אין הצבעות, משרדי הממשלה עובדים ברבע טורים, חופשות קיץ, הדממות, ילדים, נכדים ונסיעות לחו"ל. מדינת ישראל נכנסת ל"עד אחרי החגים". אבל בצה"ל אין הדממות. כוננות ומוכנות חייבות להישמר. וכאשר שלב א' בחקיקה הסתיים, זה הזמן לתחילת שיקום הצבא מטראומת החודשים האחרונים, טראומת ה"השעיית ההתנדבות", הלכידות והכשירות. המצב הביטחוני  בימים שלפני ההצבעה בכנסת על עילת הסבירות הסבירו לציבור שהמצב הביטחוני חמור, שיש סכנות בגבולות. יתכן שהגזימו מעט בתיאור הסכנות הביטחוניות המיידיות כדי להזהיר ולהתריע מפני תופעות אי ההתייצבות. ויתכן גם שלא הגזימו, ויש מידע מודיעיני שהשכנים מבינים אחרת את מה שקורה בצה"ל ומזהים מה שנראה להם כחולשות הצבא, וחולשות כידוע ניתן לנצל לרעה.  כך או כך, נראה שהמקורות הרשמיים, דוברי הממשלה, משרד הביטחון והצבא, לא נתנו לציבור מידע מלא על ההשלכות האמיתיות של המשך החקיקה ואיומי אי ההתייצבות על המצב הביטחוני ועל שלמות צה"ל.  הציבור זכאי לדעת. אין ישועה באולפני הטלוויזיה כיוון שבאותו ערב מזהיר אלוף בדימוס אחד שהמצב "כמעט אסוני", בעוד רעהו ועמיתו לאותו חיל מנסה להרגיע שבחיי יומיום בחיל האוויר לא נפגע החיל, ובמצב חירום או מלחמה ממילא כולם יתגייסו, וכשירות אפשר לרכוש ולחדש תוך ימים.  ודובר שלישי מסביר טוב יותר: אם 30 אחוזים מטייסי טייסת אינם מתייצבים, פירוש הדבר שאם למפקד הטייסת יש רשימה של תשע מטלות, הוא יוכל לבצע רק שש מטלות. שעורי אזרחות לחיילים בימים הבאים נדע יותר מה מצבת השעיות ההתנדבות ואי התייצבות לשרות מילואים. יש חשש לזליגה של מגמות כאלו לצבא הקבע והסדיר. נשמעו כבר רמזים על קציני קבע שמתריעים מפני אפשרות של התרת חוזים. זליגה לסדיר חמורה יותר. חייל סדיר משרת על פי חוק, ואי התייצבות עלולה לשלוח אותו לכלא. הקושי הוא אם פלוגה שלמה בחטיבת חי"ר או שריון לא תשוב לבסיס בתום חופשת שבת ותודיע על השבתת עבודה. חלילה אם נגיע לכך. זה מחייב התייחסות של גורמי הצבא הבכירים ביותר. חיילי סדיר הם צעירים כבני 19-20. השכלתם טרם הושלמה אך הם שואבים מידע וחדשות מהטלפון הנייד ורובם יודעים מה מתרחש.  אחרי טראומת השעיית ההתנדבות וההאשמות הסרבנות זכאי כל חייל להסברים. שעורי אזרחות לחיילים ותכנים חדשים לסדרות חינוך ולקורסים למפקדים. שיח מפקדים. ידע על מונחי יסוד: ממשלה, כנסת, בית משפט עליון, בג"צ, חקיקה, ביקורת שיפוטית. מהות הדמוקרטיה, זכויות רוב ומיעוט. השלמה חינוכית-צבאית לשעורי אזרחות בתיכון. חיילי הצבא הסדיר, בעתיד אנשי מילואים, זכאים לקבל מידע אמין, מקצועי ואובייקטיבי על המשטר במדינת ישראל.  כשירות ולכידות הרמטכ"ל ואלפי צה"ל הרבו להשתמש השבוע במונחי היסוד כשירות ולכידות. כשירות של טייס או כל לוחם אחר היא מדידה. לכידות היא עניין מורכב הרבה יותר, וכוללת מרכיבים עמוקים כמו רעות, חברות, תחושת ה'ביחד' של לוחמים שמשרתים שנים רבות באתם גדוד, טייסת או שייטת.  לכידות היא הדבק החברתי והאישי שעל פי מסורת צה"ל יצר יחידות מעולות שניצחו במלחמות ישראל. זו מורשת לכידות שיש ללמד חיילים צעירים שהתגייסו לצה"ל זה מכבר.  עניין הלכידות הטבוע אצל אנשי מילואים הוא שגרם להם בשבועות שחלפו להתבטא שהשעיית התנדבות ואי התייצבות הוא להם קושי עצום, כאב של ממש, והם חשבו אלף פעמים לפני שהחליטו על צעד קיצוני כזה.  בציבור הרחב יש שמתעלמים ממשמעות ההבדלים בין סרבנות לבין השעיית התנדבות. בעיקר למשמע תעמולת כזב ש"כולם סרבנים", לרבות טייסים ולוחמים שנתנו לצה"ל את מיטב שנותיהם ומוגדרים סרבנים בעוד הם מסרבים להתנדב לשרת משטר דיקטטורי. חקיקת ביטול עילת הסבירות אולי איננה עדיין דיקטטורה. אבל היא מבוא, הכנה, הצהרת כוונות לקראת הבאות, והבאות יבואו. לא תהיה פה הפיכה צבאית עם טנקים. עבר זמנה.  השיטה, כפי שלמדנו במזרח אירופה, שונה: השלטת הרוב תוך גימוד והגבלת המיעוט, נטרול בית המשפט העליון והביקורת השיפוטית, מינויים כרצון שרי הממשלה, מינויי מקורבים ואנשי מפלגת השלטון תוך התעלמות מכישורים ויכולות. פיטורי בכירים/ות, מנכ"לים ודירקטורים שאינם "משלנו".  שלושה החודשים הבאים, מרובי חופשות וחגים, הם עת למחשבות על טראומת קיץ 2023, כאשר שניים-שלושה אנשים בצמרת המדינה הצליחו לפלג עם ולשסע בצה"ל ולשלוח מאות אלפים למחות ולהפגין בחוצות ערי ישראל מתוך שנאה בלתי מובנת, ואף מסוכנת, לבית המשפט העליון ולמוסדות שלטון דמוקרטיים.  עת להרהר בכזב ובתעמולת תרעלה שמסתתרים מאחורי משפטים שנהפכו לכאילו-אמת. כמו למשל: השעיית התנדבות היא סרבנות - לא נכון. בית המשפט העליון כל היום פוסל חוקים של הכנסת - לא נכון. רוב העם רוצה רפורמה משפטית - לא מדויק. במערכת הבחירות "הבטחנו לבטל את עילת הסבירות" - לא ממש. "יש לנו רוב" - נכון, אבל רוב די קטן, ולמיעוט יש זכויות שמי שממונה על שמירתן הוא בין היתר בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ.