בסביבות השעה 14:00 התחילו אזעקות בגליל העליון. זה לא חדשות. התכניות המשיכו כרגיל, ובצד המסך נפתח צוהר לתוך גיהנום שלם. שמות של ישובים, חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות. חלקם מפונים, חלקם עם אנשים שהחליטו לקחת את הסיכון - אבל לכל מי שחי שם זה בית - והבית הזה בוער כבר שנה, אז מה זה עוד כמה אזעקות וטילים? בתוך 8 דקות נורו 90 טילים לעבר הצפון. דמיינו מדינה שבה זו שגרה נורמלית. שניים מהאנשים שקראו לקריית שמונה "בית" נפגעו משברי רקטה. בטלוויזיה פרצו למבזק חדשות. באתרי החדשות הוציאו פושים. סיפרו שהם מתו. עוד לא ידעו לומר את שמם אבל ידעו לספר שהם נהרגו בזמן טיול עם כלבם. ניסיתי להבין מהדיווחים אם הכלב מת, אך לשווא. במלחמה כזאת, עם אירועים כאלה, זה לא מעניין כלב אם כלב מת. רק אחרי חצות נחשפו שמות הנרצחים. קראו להם דביר שרביט ורויטל יהוד. היא החלימה מסרטן, ועברה מאילת לקרית שמונה - רק כדי למצוא שם את מותה הטראגי והמיותר. נגמרו המילים. אין עוד דרך לזעוק שמלחמה זה נורא, אבל אולי דווקא האדישות שבה התקבע מעגל המוות הזה כעוד חלק מהסייקל החדשותי היא הנוראית מהכל. בהודעה הרשמית של עיריית קרית שמונה קיבלתי תשובה נוראית לשאלה שליוותה אותי יום שלם: לא רק כלב אחד נפגע במטח הטילים, אלא שלושה.

מירי רגב לא-בדיוק-מדייקת פעמיים בשידור, ברדוגו עם נימוק כה מופרך להחלטה של ערוץ 14 לא לשדר את הטקס הלאומי, וגם הפחדנות המטורפת של אנשים שמתיימרים ליצור סרטים על גיבורי-על. חמישה רגעים שהביכו אותנו השבוע

כתב המשטרה של עיתון "הארץ", יהושע (ג'וש) בריינר, תקף במילים חריפות את הקולגות שלו, כתבי הפלילים של שאר כלי התקשורת, ביניהם כתב הפלילים של חדשות 12 ברהנו טגניה וכתב חדשות 13 יוסי אלי, ומכנה אותם "שופרות של בן גביר ושל המשטרה". בציוץ ארוך שפרסם ברשת X (לשעבר טוויטר), כתב בריינר: "כל עיתונאי יודע שבן גביר שר כושל. באמת כישלון מוחלט, עליה ברציחות, לקקנות של קצינים בכירים אליו. כל עיתונאי גם יודע שבן גביר עבריין ושהוא הורס את המשטרה. כתבי המשטרה בעצמם רואים את זה כל יום. אז למה אף אחד מהם לא כותב את זה? הרי למה אנחנו בתפקיד? כדי לצעוק כשנעשה עוול. הרי התפקיד הכי בסיסי שלנו זה לצעוק ולזעוק כשיש חוסר צדק משווע של גוף גדול אל מול אנשים קטנים חסרי כח. זה הבייסיק, הבסיס. לפעמים החלש זה מתנחל, לפעמים זה חרדי, לפעמים שמאלני, לפעמים ערבי. לנו זה לא אמור לשנות. אבל מה שקרה לעיתונות בשנים האחרונות ולעיתונות המשטרה בפרט זה התמכרות לכותרות. ג'אנקים של ידיעות להביא למהדורה בשמונה בערב, לדחוף פוש מסכן בשתיים בצהריים. בן גביר אמן בזה. הוא בעצמו ג'אנקי ונרקומן תקשורת אבל הוא גם דילר. עוסק באספקת ידיעות כבר 30 שנה. יודע מה עובד ומה לא. ועכשיו? עכשיו הוא יושב בדיונים הכי סודיים, מול המידע הכי רגיש והכי מעניין. חנות ממתקים לבחור כמוהו. מה ההשלכות? מה זה עולה לנו? מה זה משנה, העיקר שלברהנו יש כותרת לשמונה בערב".

"הגרדיאן" פרסם ביקורת על הדוקו "יום אחד באוקטובר", בו מעידים ניצולי ה-7 באוקטובר: "אם אתם רוצים להבין למה החמאס רצח אזרחים הסרט לא יעזור. הוא עושה עבודה טובה בדמוניזיה של עזתים כרוצחי חמאס וכאזרחים בוזזים חסרי בושה". הבמאי, דן ריד, הגיב בעוקצנות

שנה לטבח 7 באוקטובר ורגע לפני יום הכיפורים, המוזיקאי מיקי גבריאלוב משוכנע שההנהגה שלנו חייבת לבקש מאיתנו סליחה. "הרבה מאוד אנשים צריכים לתת תשובות על מה שקרה באותה שבת שחורה", הוא אומר בריאיון לוואלה תרבות. "זה לא רק הצבא. הרבה מאוד אנשים בתוך המערכת צריכים לתת תשובה. אחרי שהם יבקשו סליחה ויסיימו את המלחמה, הם צריכים לעשות מעשה ולהתפטר. אולי רק אז אזרחי המדינה יסלחו להם. אם הם לא יעשו את זה, הסליחה שלהם לא תהיה שווה כלום ואף אחד לא יסלח להם ולא ישכח להם. האסון הזה גדול מדי כדי שיישכח". לאילו אנשים אתה מתכוון כשאתה אומר שהם צריכים לבקש מאיתנו סליחה? "אני לא יכול להצביע על אנשים מסוימים כי הם פשוט רבים מדי. הממשלה הקיימת היא לא ממשלה טובה. זו ממשלה שעושה נזק למדינה. זה נכון שצריך להגן על המדינה ונכון שריך להעיף לכל הרוחות את חמאס, חיזבאללה, איראן והחות'ים, אבל בסופו של יום מלחמות רק יוצרות נזק, הן הורגות אנשים, יש המון ישראלילם שמתו. יש דרכים נוספות שאפשר להגיע לפתרונות ולא רק להגיע למלחמות. יכול להיות שמתישהו נגיע לפתרונות אחרים ושאזרחים וחיילים שלנו יפסיקו למות. אם נצליח לפרק את מה שקיים פה ולהקים אותו מחדש - אולי תהיה לנו תקומה. כרגע אנחנו בחור שחור". אתה עדיין מאמין בשלום? "אני מאמין בשלום למרות ששלום היא לא מילה פופולרית כרגע. אני לא נמצא בשום קבינט ואין לי יכולת להשפיע, אבל אני הולך להפגנות למען החטופים. גם כשהייתה הפיכה משטרית יצאתי לרחובות. אבל הבעיה היא שכל הזמן קורים פה דברים ואנשים מתעייפים ונשחקים. אני מקווה שזה לא ישפיע יותר מדי על אנשים ושהם ייצאו לרחובות כדי לשנות את המדינה שלנו ולהביא אותה למקום טוב יותר". צפו בריאיון המלא - בתחילת הכתבה אפשר להאזין לו גם בספוטיפיי

ספרה הידוע ביותר של האן קאנג הוא "הצמחונית", שזכה בפרס הבוקר הבינלאומי וגם תורגם לעברית. היא זכתה בפרס "על הפרוזה האינטנסיבית שלה, שמתעמתת עם טראומות היסטוריות וחושפת את השבריריות של החיים האנושיים"

"רק לא זה" התמקמה חזק בראש טבלת הסדרות הפופולריות של נטפליקס בשבועות האחרונים, ואפשר להבין למה: גם בעתות שלום, רבים מאיתנו צריכים איזו קומדיה רומנטית מתקתקה. "רק לא זה" נתנה לנו סיפור אהבה כיפי בין פודקאסטרית קלת דעת, ג'ואן, לרב רפורמי, נואה. אבל זאת כנראה לא הסיבה הבסיסית שבגללה הסדרה תפסה כל כך טוב, בארץ ובעולם. יכול מאוד להיות שסוד הקסם של הסדרה הזאת הוא ספציפית נואה - גבר טוב לב ונאה בגילומו של אדם ברודי, שהפך מהר מאוד לאות ומופת עבור כל בן זוג באשר הוא. הוא תומך, הוא רומנטי והוא מבין את ג'ואן. באחד מרגעי השיא בעונה הראשונה הוא מבהיר לה: "אני בצד שלך". ויותר מכל מחווה גדולה מהחיים, ההבהרה הזאת חיממה את הלב למיליוני צופות וצופים ברחבי העולם. כל סיפור הוא סיפור אהבה, אבל לא כל גיבור רומנטי יכול להיכנס לפנתיאון הבויפרנדז הבדיוניים. לא מספיק להיות רומנטי כמו רומיאו מ"רומיאו ויוליה", לא מספיק להיות חתיך כמו סלואן מ"האנטומיה של גריי": כדי שנוכל באמת להתאהב בבן-זוג בדיוני, עלינו להאמין שהוא יכול להיות ההתאמה המושלמת עבורנו, להצטער על כך שהוא רק דמות מסדרה ולא בחור חביב שיכול לצוץ לנו בטינדר כל רגע, וגם לייצר מספיק עניין כדי שנרצה להמשיך לראות אותו בפרק הבא. אז איך נראה הסטנדרט שלנו, בעצם? הנה שש דוגמאות לבני הזוג האולטימטיבים בטלוויזיה ובקולנוע.

המשטרה עצרה את האירוע לאחר ששר התרבות האשים כי הסרט "לוד" "מציג תמונת שקר ומוציא את דיבת ישראל וחיילי צה"ל", ונימקה זאת בהיעדר אישור מהמועצה לביקורת סרטים - שעוסקת בהקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. זהו מקרה שני מסוגו בשבועות האחרונים, אחרי "ג'אנין ג'נין"