האייטיז מתו לפני שלושים שנה, וכבודן כעשור מוזיקלי כבר אינו חבוט כבעבר. קצת פחות מביך בימינו לאהוב אייטיז, בין אם בזכות התנועה ההיפסטרית, או סתם בגלל פריחת הרטרו בתרבות והערגה האנושית הבריאה לנוסטלגיה. ועדיין, גם ממרומי שנת 2020 נלווית לכך ארומה של גילטי פלז'ר. תמונת האייטיז האוטומטית שמצטיירת לנו בראש כוללת לרוב שלל דימויים שנחשבים כנלעגים - מסאונד מכונות תופים וסינתיסייזרים שתלויים על הצוואר כמו גיטרה, דרך לייזרים חותכי ענני עשן של מכונות, שיער נפוח וחותלות, הו החותלות. פרינס היה מגדולי גיבורי האייטיז. היה לו שיער נפוח, בהחלט. הוא הצטיין במכונות תופים ואפילו רשם פטנט (אמיתי!) על סינתיסייזר שתלוי כמו גיטרה. בקליפים הראשונים שלו היו גם היו לייזרים ועשן, וכן, יש לו מבחר של תמונות נהדרות עם חותלות. אבל, פרינס גם היה הגאון המוזיקלי הכי מלהיב, וירטואוזי וחצוף שידע העולם הזה אולי מאז מוצרט - אמן חשוב, חשוב מאוד, ובעולם שבו איכות ונצנצים מייצרים דיסוננס, לקח לו יותר מדי זמן לקבל הכרה ככזה, אם קיבל אותה בכלל. בזמן אמת, הסיקסטיז, הסבנטיז והניינטיז זכו להעלות לתודעה אייקונים מוזיקליים שמשקפים "חשיבות" ו"רצינות": להקות הבנים של הסיקסטיז, הביטלס והסטונס, הגיעו די מהר לרמת קדושה; הקרוס דרסינג השובב של דיוויד בואי או אלטון ג'ון נתפס כאידיאולוגיה פורצת דרך, והגיטרות של נירוונה או פרל ג'אם - כמהפכה מוזיקלית. פרינס לעומת זאת פוספס על ידי רבים שעבורם האייטיז היו העשור המרגיז הזה שמצמיח גיבורי MTV מיניים מדי, מוחצנים מדי, שחורים מדי, שמחים מדי - ומפריע למוזיקה ה"חשובה והטובה" של פעם להמשיך ולשלוט בכיפה. רק תשאלו 190 אלף ממעריצי הרולינג סטונס: בשנת 1981 הם אלה שהבריחו אל מאחורי הקלעים את פרינס המבוהל, בקריאות בוז, קללות עסיסיות והשלכת פחיות וקרטוני מיץ לעבר הבמה, כשחימם את מיק ג'אגר וחבריו בשתי הופעות בלוס אנג'לס. נכון, מי ששם אותו על הבמה הזאת היה הגיבור שלהם, ג'אגר, שראה את פרינס מופיע בניו יורק ונדלק. עבורו - בהיותו איש רנסנס אמיתי, זו היתה גאונות גולמית ומהפנטת. עבור מעריציו, אותם רוקרים לבנים מקובעים ורודי צוואר, פרינס (כמו גם מדונה או מייקל ג'קסון) היה איום מפחיד על ההגמוניה של הרוק הלבן הגברי והמאוד הומוגני אבל מאוד הטרוסקסואלי.

לפי דיווחים בתקשורת האמריקאית, אולפני דיסני מוציאים לדרך סרט המשך לעיבוד המחודש של "מלך האריות". ברי ג'נקינס, שפרץ עם "אור ירח" זוכה האוסקר, יביים את הפרויקט

ביום שישי האחרון עלו באפל טיוי פלוס שלושת הפרקים הראשונים של "טהרן", מה שאיפשר לרוב העולם להיחשף אל הסדרה הישראלית. זה כמובן כולל גם את המבקרים, שחלקם כבר הספיקו לכתוב עליה על סמך כל שמונת פרקי העונה. הקונצנזוס: על אף מעידות מדובר בסדרה מעניינת ומותחת, ושון טאוב גונב בה את ההצגה. המבקר דניאל דדריו מווראייטי העניק לה את הביקורת הפושרת ביותר: "כתוכנית טלוויזיה הסדרה, שנוצרה על ידי משה זונדר (בעבר הכותב הראשי של 'פאודה'), לוקה בחסר: לפחות כמה פרקים ארוכים מדי, חסרי סבירות או מתח, נפוחים כשהם רוצים להיות נמרצים (איך סדרת ריגול שבה הגיבורה מנסה כל הזמן זהויות חדשות, עד לכדי זקן מזויף שדבוק לתמר המסכנה, יכולה להרגיש כל כך מלאת שנאה?). כמסמך של הרגע שלה, התחושה היא שהיא בנויה כדי להחמיא לגישה האמריקנית בת-ימינו כלפי איראן, מתייחסת אל האיום שלה כאל משהו שאינו נתון במשא ומתן, וששווה לגעת בו רק על מנת לנטרל אותו". מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

כמדי שנה, פסטיבל הסרטים חיפה יתקיים בסוכות הקרוב - אך הפעם, בשל הקורונה, זה יהיה במתכונת וירטואלית ומצומצמת. ובכל זאת, הנה כמה המלצות שכדאי לשים אליהן לב, לא משנה מה הטעם שלכם

השחקן והבמאי יהודה בארקן אושפז ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים הדסה עין כרם לאחר שנדבק בקורונה. בנו רועי אומר לוואלה! תרבות: "אבא אומת בחמישי כחולה קורונה ועבר למלונית. בגלל קוצר נשימה, אושפז ביום כיפור. מצבו בינוני, הוא מתקשר ומתלוצץ עם רופאיו"