טראמפ, הכריז הלילה על הסכמה בין ישראל לחמאס על השלב הראשון בתוכנית שלו לסיום המלחמה בעזה והשבת החטופים - אולם זו הייתה רק נקודת ההתחלה. עד מתי צה"ל יידרש ליסוג לקו הצהוב, מתי טראמפ נוחת בארץ - ומתי החטופים חוזרים הביתה? | הלו"ז המסתמן

על פי מתווה טראמפ שנחתם בין ישראל לחמאס, ישראל תקבל את 20 החטופים החיים והבטחות לערבויות בינלאומיות - אך מוותרת על שליטה בכמחצית מהרצועה ומשחררת כ-1,950 אסירים פלסטינים. ההישג המדיני מתאזן מול ויתורים ביטחוניים, בעוד הקרב על היום שאחרי כבר מתחמם

שמונה שנים עברו מאז האלבום הקודם של אתניקס ובזמן שחלף, האנשים המוכשרים האלה, שאחראים לכל כך הרבה להיטים ורגעים מנחמים ומשמחים בביוגרפיה המוזיקלית של כל ישראלי, יצרו תריסר שירים שאף אחד מהם לא מצליח להתעלות לפסגות של הלהקה מהעבר. התוצאה היא "איטליה", אלבום בינוני עם שירים שנעים בין החלש לסביר, במונחים של אתניקס. אלבום שאין בו להיט אמיתי אחד שייכנס בטווח הרחוק לפלייליסט ההופעות שלהם, שעמוס בבאנגרים מנצחים. אלבום שאין בו ולו פראזה מוזיקלית אחת שתיחקק במוחו של כל ישראלי, אותה יוכל לזמזם לנצח (זמזמו רגע בראש את הפראזות הפותחות של "ציפור מדבר" עם המיתרים ו"כתם הפרי" עם האקורדיון). אלבום שאין בו המנון אחד שחיילים יוכלו לשיר ביציאה מעזה, בנוסח "התמונות שבאלבום", "מחר אני בבית", או "רק אהבה תנצח". אלבום שאין בו שיר שלום אמיתי כמו "תותים", אלא את שיר הנושא "איטליה", שמנסה לשחזר את המוטיב המרכזי של "תותים", כלי מלחמה שהופכים לכלי שלום. "כשייגמר הרוע, אקנה לך טנק בלי מנוע, אשתול בו עצים של זית, איטליה קטנה בבית", שר זאב נחמה, שאחראי כאן לכל המילים והלחנים. עצוב לומר, אבל נחמה לא מצליח ברוב השירים לשחזר באלבום הזה את ההברקות שלו ככותב מן העבר, ונדמה שחסרה כאן התרומה האמנותית של תמיר קליסקי, שחזר ללהקה, אבל לא כמלחין. נכון, שיר הנושא "איטליה" הוא שיר לא רע, פוטנציאל ללהיט רדיו, וכאמור יש בו גם אמירה ("קרבות בלי טעם"), אבל הוא כמעט בודד באלבום הזה. נכון, יש כאן מעין שיר מתריס נגד המלחמה, "חייל על לוח שח", אבל אתניקס לא משכילים ללכת עם המחאה שלו עד הסוף, ומצד שני לא עושים ממנו המנון מנחם. הם יוצרים ממנו דאנס, שלא ברור מה הם רוצים שיקרה איתו, שאנשים ירקדו עם דמעות בעיניים שורה כמו "אין אוויר ויש רק מועקה"? זה כמעט לא קורה בארץ. נכון, יש כאן שיר מחאה חברתי כואב בשם "סילבר ג'ון", על אדם שחור שהמשטרה מתעללת בו, ומקבל "שוקר לגרון" וגם "לירך, ולכתף ולצוואר... למרפק ולחזה ולשיער", אבל המסר החשוב שלהם כמעט הולך לאיבוד בפזמון, בו הם חורזים שוב ושוב ושוב "שוקר לגרון של סילבר ג'ון" בצורה לא ממש מתוחכמת, בחזרתיות שמייצרת אווירה של סרט אלימות וסנאף. אם המטרה של נחמה כאן היא לזעזע בשיר פופ, אז הוא הצליח.

שנה אחרי שסירב לעסקאות דומות בשם "מיטוט חמאס", רה"מ מבין שהאיום האמיתי נמצא בקלפי ובוושינגטון. אחרי שחרור גלעד שליט הוא ציטט מישעיהו והלבבות נסחפו. היום, גם אם יבחר באותו פסוק, נדע שהמילים ריקות, שהמנהיג משחרר את החטופים לא מתוך חמלה, אלא כי הכריחו אותו

הנחישות של טראמפ צריכה לזכות אותו בשני פרסי נובל לשלום. ההישג של צה"ל שנלחמו, נהרגו ונפצעו כדי להחזיר את כולם הביתה. ותמיכתם ההדוקה של 80% מהציבור שהפגינו כל שבוע, תמכו, כתבו, צעקו, חטפו מכות בהפגנות כשבמקביל היו כאלה שנשארו אדישים לחלוטין לגורל החטופים

זה התחיל כמו סצנה מסרט פעולה: מטוס קל מבצע נחיתת אונס, המשטרה מגלה מטען קוקאין בשווי 56 מיליון שקלים, ומלכת יופי לשעבר נעצרת. אבל הסוף היה פחות צפוי: במקום עשרות שנים בכלא, ג'ייד איזבלה קלאו בריגה קיבלה כרטיס טיסה הביתה

זה כנראה לא משהו שהשופט המחוזי בעיירה סיטאפור שבצפון הודו שומע כל יום. גבר בשם מראג' ניגש אליו ביום של קבלת קהל והתלונן במלוא הרצינות: "אדוני, אשתי הופכת לנחש בלילה ורודפת אחריי כדי להכיש אותי. היא מתעללת בי נפשית ויכולה להרוג אותי בכל לילה כשאני ישן". התלונה, כמה שהיא מוזרה, נלקחה ברצינות מסוימת. "קיבלנו תלונה והנושא נמצא בחקירה", מסרה המשטרה המקומית לתקשורת. מסתבר שלפני שפנה לרשויות, מראג' כבר ניסה פתרון "רוחני" ופנה למגרש שדים מקומי, אך מאמציו של האיש הקדוש כשלו. המקרה היה כה חריג, עד שמועצת הכפר התכנסה בתחנת המשטרה כדי לדון באימת הנחשים העל-טבעית, אך לא מצאה פתרון.

הישג לישראל במו"מ: 4 "האסים" שדרג חמאס - לא ישוחררו. דובר משרד החוץ של קטאר אישר כי הצדדים הסכימו על השלב הראשון של תוכנית טראמפ שתכלול את שחרור החטופים תוך 72 שעות