מאז 7/10, השאלה הגדולה היא איך ייתכן ששב"כ ויחידה 8200, עם כל היכולות המפוארות שלהם, לא סיפקו התרעה למתקפה. "7 ימים" חושף את אחד משורשי המחדל: במשך שנים ישראל השתמשה ב"כלי חשאי" כדי להגיע לסודות הכמוסים של חמאס. מדובר במקבץ של פרויקטים מבצעיים וטכנולוגיים שעלה מיליארדים ודרש פעולות קומנדו נועזות להפעלתו. וזה עבד, אפילו טוב מדי: המודיעין שזרם משם היה כל כך איכותי, "ממכר ממש", כדברי בכיר לשעבר בשב"כ - עד שרוב שאר המקורות האחרים, כמו סוכני שטח, הוזנחו. העיוורון שגבה מחיר דמים כבד

כאזרח, אני חושב שלא ראוי לפטר שר ביטחון בעיצומה של מלחמה רב זירתית; כאזרח, אני גם משוכנע שהיה ראוי לפטר מזמן את השר לביטחון לאומי. כמשפטן – אני משוכנע שהעברת ההכרעה בשאלות אלו מהזירה הפוליטית והציבורית לזו המשפטית היא מסוכנת והרת אסון

מיצגי שנאה ליד הארמון, כאפיות במחנות קיץ של מפלגת השלטון, הכרה במדינה פלסטינית, סיוע להליכים בהאג ותמיכה השבוע באמברגו נשק על ישראל.  נורווגיה, פעם ידידה קרובה שניסתה להביא שלום לאזורנו, מפנה אלינו היום כתף קרה.  ובעוד סגן שר החוץ אומר ל"ידיעות אחרונות" ש"נורווגיה היא חברה" ו"הממשלה פועלת נגד אנטישמיות", בקהילה היהודית מעידים אחרת: "כשמזהים יהודים, יורקים ומקללים", אומר לייף קנוטסן, "זה בעיקר מוסלמים, שעושים את העבודה השחורה עבור השאר"  

ב–7 באוקטובר נלחם נמרוד בבסיס נחל עוז, ומספרים עליו שהרג מחבל בסכין. עכשיו, הוא מפקד של מוצב תורמוס, שלטענת נסראללה נמצא בשטח לבנון: "לכולם פה ברור שאנחנו בסיטואציה מלחמתית". גם המושבה מטולה, שחוטפת טילים וכטב"מים ללא הפסקה, הפכה למוצב קדמי, ומפקד כיתת הכוננות מקפיד לנסוע ברחובות המטווחים בשיא המהירות: "אחד מאיתנו נסע לאט מדי וזה עלה לו בפציעה קשה מאוד". מסע בחזית הצפונית המדממת, עם החיילים שנמצאים בשיא המוטיבציה והתושבים ששקועים עמוק בתוך הייאוש 

להישג הטכנו-מבצעי מעורר ההשתאות של פיצוצי מכשירי הקשר של מחבלי חזבאללה יש היבט חשוב: הוא מאפשר סלקטיביות פרסונאלית במרחבים ציבוריים גדולים ומינימום פגיעה בלא-מעורבים

במשטרה ברוטרדם אמרו כי כל כיווני החקירה נבדקים, אבל העדויות יותר מרומזות מה הרקע: גבר עם שני סכינים ארוכים דקר עוברי אורח וקרא "אללה אכבר". מדריך ספורט שהיה במקום סיכל את המשך מסע הדקירות

שאלה תמימה אחת של ילדה בת שש שזה עתה שני הוריה נרצחו בשדרות וכוחותינו מגיעים לחלצה, לא יוצאת לי מהראש. אתם של ישראל? אם כן, אז יש לנו ברירה אחת: להילחם, לא לסמוך על העולם שהמשיך הלאה. ואם לא בשדה הקרב, אז לעזור ללוחמים, לפצועים, למילואימניקים. אני נשבע לא לתת להם להישכח, לא לתת להם להישאר מאחור. טור מיוחד לסיכום שנה מטלטלת