באמצעות נתחי הבשר שהם מקבלים, רומז אלוהים לכהנים להציב גבולות למעורבותם בשלטון. עם זאת, הוא דווקא מקפיד להעביר אליהם סמכויות שיפוטיות. שהרי גם הוא יודע, שמי שאין לו רכוש בעולם ולא תאוות בצע, ייטיב להכריע יותר מכל שופט

40 שנה אחרי הקרב הקשה שבו נהרגו שבעה שריונרים מפלוגת בני ישיבות, במלחמת לבנון הראשונה - נפגשו חבריהם לנשק לאירוע מרגש: הכנסת ספר תורה שכתבו לזכרם, שבו השתתפו גם המשפחות השכולות. "איבדנו ביום אחד את טובי חברינו. מבחינתנו זו סגירת מעגל חשובה ומרגשת"

כשמתרחשות זוועות סביבנו, הכי קל להגיד - זה לא אנחנו. אבל מצוות "עגלה ערופה" מלמדת אותנו שאם פשע מתרחש בדלת האחורית שלנו, לא יכול להיות שהבית שלנו נקי. אם כל אחד מאיתנו היה מתמקד בעשייה חיובית, במקום לבדוק איפה האחר טועה, אולי היינו יכולים למנוע את הפשע הבא

אנחנו רוצחים על רקע רומנטי, מתוך רומנטיזציה של העבר. עושים המתת חסד לעצמנו, כשאנו מחסרים מערכנו. מבצעים רצח המוני בהכללות מיותרות, מתנקשים בזולת באמירות מרושעות. אולי שווה לבנות ערי מקלט גם ללשון?

אחד ממנהיגי ארה"ב הסביר לרב לאו בשיחה סגורה, שהעולם לוחץ עלינו כאשר אנחנו חלוקים בדעותינו - אבל לא מפעיל לחץ על דברים שבקונצנזוס הישראלי כמו ירושלים. אבל את זה יודע כל מי שקורא את פרשת השבוע

חונכנו לנאמנות לרבנים ולמפלגות. חונכנו להאמין למנהיגים דתיים ופוליטיים שאומרים לנו שהם פועלים למעננו. חונכנו לא לשאול ולא לדעת מהם באמת האינטרסים שלנו. בנשמה שלנו אנחנו עבדים ושפחות. אחרת, איך תסבירו את השקט שאנחנו מעניקות לאחראים על האסון במירון?