השחקן חושף את הסיפור הטרגי של הוריו, מסתייג מהמתרחש ברדיו הצבאי ומבכה את המדינה שמשתנה לו לנגד העיניים: "מנהלים אותה כחנות נעליים. לא יכול לשאת זאת"

להתיישב מול המסך ולצחוק. צחוק בריא, עשוי מצוין, על חוליית דאע"ש שרוצה לפוצץ את האירוויזיון בתל אביב ועל חוליה לא לגמרי מוצלחת של המוסד שרודפת אחריה

כמו מפוסטר ישן משנות ה-50 יצא ירמיהו, ענק גוף, בזקנו העבות, בבלוריתו הגדולה, במכנסיו הקצרים ובמגפי הגומי שלו, מוביל את פרתו רֶגבָּה בחבל. סיפור קצר

ספרה של קלוגה הוא מסע לעין הסערה, לרגעי מחיקת כל המוכר, כדי למצוא מובן כלשהו. טקסט מקוטע שנועד לקבוע שחרף המאמצים אין למצוא פשר באקט ההרס

דגלי פלסטין שהוצגו באירוויזיון לצד תצוגת הענק של ישראליות, לא צריכים לרגש אף אחד. היוצרים ישלמו את המחיר על אי התמיכה הביזיונית של הממשלה

השואו המביך של הזמרת באירוויזיון הציק לכולנו לא משום שהיא זייפה, אלא כי בלי פלייבק, האמת נחשפה והרגשנו מרומים. כמו בהצהרת רה"מ שלא יקדם חוק חסינות