נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין נשא דברים היום, חמישי, ה' בכסלו, 23 בנובמבר, בטקס האזכרה הממלכתי לדוד בן גוריון ז"ל בשדה בוקר. עוד השתתפו בטקס ראש הממשלה בנימין נתניהו, סגנית יושב ראש הכנסת טלי פלסקוב, ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, בני משפחת בן גוריון, תלמידים, וחיילים. "מלאכת הקמתה של מדינת ישראל העמידה את מנהיגי היישוב, ובראשם דוד בן גוריון, בפני החלטות רבות, קשות ומורכבות", אמר הנשיא בראשית דבריו: "כל אחד מן הצמתים הללו, תבע הכרעה שהשלכותיה בדבר אופיה העתידי של המדינה היו לעיתים ערכיות, קיומיות, ואף גורליות. ההכרעות הללו צרבו בבשרנו, בבשר כולנו, אותות ואף צלקות שאינן ממהרות להימחק. אחת ההכרעות שהכריע בן גוריון הייתה ההכרעה בדבר אחדות הכוח והריבונות הישראלית. מדינה ריבונית, כך הכריע בן גוריון, אינה יכולה להפריט את המונופול על הפעלת הכוח הצבאי לידי קבוצות עצמאיות. אחרת, לריבונות לא תהיה כל משמעות." הנשיא ציין כי על אף האמור הותיר בן גוריון שני מוסדות, הסוכנות היהודית, וההסתדרות הציונית העולמית לאחר הקמת המדינה, למרות שנדמו כמיותרים עם מימוש הריבונות הישראלית. "ייתכן כי בן גוריון סבר כי המוסדות האלו אמנם מטילים צל על הריבונות הישראלית הצעירה, אולם הם מאפשרים שותפות שבלעדיה תאבד המדינה הצעירה, הרבה יותר משמץ של ריבונות - היא תאבד את ההצדקה הבסיסית להקמתה: להיות בית לאומי לכל היהודים באשר הם", אמר הנשיא והדגיש: "בן גוריון דבק בהכרעתו להתפשר, למען ביסוס ושימור הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות. שנתיים לאחר הקמת המדינה, הוא חתם על הסכם היסטורי עם מנהיג יהדות ארצות הברית ג'ייקוב בלאושטיין. הסכם יחיד במינו, בין מדינה לבין נציגיו של עם. בהסכם זה נקבע אופי הקשר והמרחק בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות של זמננו - זו של ישראל וזו של ארצות הברית. על ארבעה עקרונות עמד ההסכם: מדינת ישראל מייצגת את אזרחיה בלבד, ומדברת רק בשמם; יהודי ארצות הברית הם אזרחי ארצות הברית ולארצות הברית בלבד נתונה נאמנותם; ישראל אינה מצפה מיהודי ארצות הברית לעלות ארצה; אף צד אינו מתערב בהחלטות מדיניות של הצד השני; במשך כמעט שבעים שנה, היה הסכם זה, בתשתית ההבנות בין ישראל ליהדות התפוצות. הסכם זה היה הגשר, שעליו נבנו יחסים איתנים וחזקים, בין מדינת ישראל, לקהילה היהודית הגדולה בתפוצות." "אני שב לכאן מביקור בארצות הברית. ראיתי את האהבה העצומה של יהדות התפוצות לישראל, ראיתי גם דאגה עמוקה וכאב מהתרופפות הגשרים המחברים בין ישראל ליהדות התפוצות", המשיך הנשיא ואמר: "ליהדות התפוצות הבהרתי, כי חובה לכבד את הדמוקרטיה הישראלית, ואת דבר העם בישראל. לנו אני אומר, זוהי עת מבחן. כמעט שבעים שנה לאחר אותו הסכם היסטורי, כאן, מעל מצבתו של בן גוריון, באה העת להכריז: הגיע הזמן לברית מחודשת, לשפה משותפת, בין ישראל לתפוצות בטרם נאחר את המועד. יהדות ארצות-הברית מסורתית פחות משהייתה בעבר ומעורה יותר במגוון מגזרי ההנהגה האמריקנים. דמויה העצמי חזק ומבוסס. היא כמהה לקשר עם ישראל. אולם היא חפצה בקשר בין שווים, לא בקשרים של נדבנות מחד, והערצה עיוורת מאידך. החברה הישראלית מצידה, אינה נמצאת באותו המקום למול התפוצות כבעבר. כלכלתנו חזקה, משגשגת ומהווה מופת לחדשנות טכנולוגית ויזמית. הרכב החברה הישראלית מצדו, השתנה לבלי הכר. מחברת רוב ומיעוט אנו משתנים לחברה מרובת שבטים, שמשימתה לנסח מחדש את האמנה החברתית, שלאורה נתקיים. על כן, עלינו לצאת לדרך חדשה: לא עוד יחסים של צדקה, אלא מחויבות משותפת לצדק, לערבות הדדית יהודית ואנושית. לא עוד השתקה של ביקורת הדדית, אלא פתיחות-אמיצה וכנות. לא עוד אידיאליזציה, אלא שותפות אמת, שמבוססת על היכרות אמת, ועל מוסדות מוסכמים לפתרון בעיות, ולקביעת מדיניות משותפת. כך נכבד את זכר בן גוריון ודורו ונצדיק את מורשתו. יהי זכרו ברוך." מוקדם יותר ניפגש הנשיא עם חניכי שתי מכינות קדם צבאיות, מכינת הנגב היושבת בשדה בוקר ובחולית ומכינת ירוחם. במפגש שאלו החניכים את הנשיא שאלות שונות, ביניהן נשאל על ידי נדב אטיאס חניך במכינת ירוחם: "בימים האחרונים נשמעו הרבה ביקורות נגדך, חלקן אישיות, חלקן מכפישות. עד מתי אתה חושב שזה לגיטימי ואיך אתה מרגיש עם זה שהביקורות המכפישות האלה באות מהמחנה שאתה צמחת ממנו"? הנשיא השיב לשאלתו: "קודם כל אני צמחתי - ואני בו. את דעתי כפי שאני מביע אותה היום לא שיניתי מעולם. חופש הדיבור הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ושל כל חברה, וכל מי שחושב שאני טועה חייב לומר זאת. אני לא יכול לבוא ולומר אי אפשר לומר דברים נגד אדם זה או נגד אדם אחר כי הוא מורם מעם. כל זמן שהביקורת היא עניינית ומתאימה אז בלי כל ספק צריך להתווכח. אי אפשר לבוא ולומר שהדברים נעשים מתוך שיקול זר כאשר אני מדבר על צה"ל, כאשר אני מדבר על ערכים, כאשר אני מדבר על כך שאני רוצה שבעולם כשיראו אותנו במדי צה"ל יבינו שאנחנו בצבא המוסרי ביותר שיש. אפשר להתווכח האם כל חייל צה"ל שטיפל בסיטואציה טיפול כזה או אחר, האם לכך חינכו אותו או לא - אני מוכן להתווכח על העניין הזה, וגם רואה את הוויכוח ככזה שיכול לגבש ולחדד דברים. אבל כאן הייתה התקפה על המערכת הצבאית עצמה, בכל מה שקשור לעצם העמדתו לדין והדרך שבה מוצה הדין. אני רוצה לומר חד וחלק - כל מי שמבקר, ברוך יהיה. הזכות שלנו להביע את דעתנו היא זכות מקודשת שאין למעלה ממנה. כל ביקורת אמיתית, גם אם היא נוקבת, גם אם פעמים היא מתריסה בצורה חריפה ביותר, היא ביקורת שאנחנו כמדינה דמוקרטית חייבים להיות עדים לזכות של כל אחד מאיתנו להביע".