עורך חדשות החוץ ערד ניר עשה אתמול עבודת קודש כשהסביר לצופים בסבלנות רבה, בלי להירתע, שהם אחראים למשטר כיבוש ושישראל היא המדינה האחרונה בעולם ששולטת בעם אחר

פסל ענק של אניש קאפור, שהוצב בגני ורסאי, מעורר שערורייה בצרפת עוד לפני שהוצג רשמית לציבור. הפסל — מעין שפופרת מתכת גדולה שסביבה מפוזרות אבנים שבורות, זכה לכותרת "פינה מלוכלכת", ותואר על ידי קאפור עצמו כ"וגינה של המלכה"

ל"מלחמת המינים" ול"שנות השמונים" יש עוד מכנה משותף מלבד שלום אסייג: שתיהן תקועות בתקופת האבן, זו עם הומור גברים־נשים סטריאוטיפי וזו עם בדיחות אשכנזים־מזרחים מזוקנות. אז למה בכל זאת יש להן זמן מסך

לא רק בלונדון, גם בפריז לא קל למצוא מסעדות שמבשלות כמו השפים של "גאלבין ביסטרו דה לוקס"

הם נכלאים ועוברים עינויים, הצלפות והשפלות – ומשלמים על כך במיטב כספם. סרט תיעודי חדש, שיוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב, עוקב אחר המתרחש בבית סוהר פרטי בגרמניה, שהוקם למען בעלי פֶטיש כליאה. הבמאי יאן סולדאט מסביר מדוע הוא בוחר לעסוק בסרטיו בהעדפות מיניות 
לא קונוונציונליות ולמה "50 גוונים של אפור" הרגיז אותו

הפקת "טוסקה" במצדה ראויה לשבחים, על הבמה המרשימה, הבימוי, הקולות והובלת התזמורת. ההסתייגויות קשורות בעיקר בהיבט הטכני

הגלבייה שוב חוזרת לאופנה. אבל מה היא בעצם? התשובות לכך רבות ומשתנות

הצגה מאוד ויזואלית, שעיקרה מלים ורעיונות, המספרים על אנשים אומללים המזדיינים ללא הכרה. מבט חסר אשליות על האדם האירופאי שהשתחרר מעכבות, פיתח תגליות מדעיות שמאפשרות לו להשביח את הגזע האנושי ולעשותו נשיי ונכון יותר, והוא דוהר אל אבדנו. מסוג ההצגות שפסטיבל ישראל צריך להביא