"אני יושב במסעדה בדובאי, של הביוקר, עם מחירים של 100 דולר למנה, ושומע שיחה בשולחן לידי, בה שני גברים בוכים על ביבי שחרב לנו את הכלכלה. עכשיו כל אחד מהם לבוש טיפ טופ, מוקסינים והכול, ואני שואל את עצמי, אם כל כך רע לכם, וכל הזמן אתם מתבכיינים בפייסבוק של אני 'שולמן' 'ואני שולמית' על המצב, אז מאיפה לעזאזל גירדתם את הכסף לבוא לכאן? מאיפה הכסף לקנות נעליים ב-200 דולר? אגיד לך מאיפה: אנחנו מדינה של בכייני על. והספורט הלאומי שלנו הוא בכלל לא כדורגל. חבל שלא עושים את אליפות העולם בהתקרבנות, היינו מקבלים מקום ראשון. קונים ובוכים, טסים ובוכים, לא ראיתי דבר כזה. כן, גם אני מתקרבן שהייתי אידיוט - הציעו לי לקנות לפני שנה מכולה של ממחטות אף, עשיתי טעות. הייתי יכול להיות היום מיליונר עם כל הבכיינים שיש פה". המילים שאומר לנו ברוך לוי, איש עסקים מירושלים, משקפות במידה רבה את הקונפליקט בין הלך הרוח הלאומי הקודר בעקבות פגעי מגפת הקורונה לבין הנתונים הכלכליים שמספרים סיפור שונה. מצד אחד, עשרות אלפי עסקים קורסים ומצד שני, שנת שיא בנטילת משכנתאות. מאות אלפי מפוטרים ולא פחות מ-220 אלף כלי רכב חדשים שעלו השנה על הכביש. וזה ממשיך וממשיך: מחד, עליה חדה בצריכת כדורים נוגדי דיכאון ומאידך הסתערות על מבצעי נובמבר באתרי האינטרנט ובחנויות בקניונים, עם זינק בשיעור של כ-20% בהיקף הרכישות ביחס לשנה שעברה. אז היכן עוברת האמת? תלוי את מי שואלים. פנינו עם הסוגייה לשורה של גורמים על מנת שינסו לפצח עבורנו את הקושייה: אם באמת כל כך רע לנו, אז איך זה שנראה שלכולם יש כסף?

הבית בגרסת ה-FOMO, הפחד מהחמצה, שינה בשנה החולפת את פניו ללא היכר. משברים שונים בחיים מזמנים לנו חשבון נפש, ודווקא במשבר הקורונה נדמה כי רבים לא עושים חשבון בכלל. באין הזדמנויות לצאת, לבלות ולהוציא כסף כמו בדרך כלל, רבים ביקשו להשקיע את הכסף בביתם-מבצרם (תרתי משמע בתקופת הסגרים), ולמלא את החסכים השונים בחשקים ושאר פינוקים. ברק צור, מנכ"ל סוויץ אקטיב, מעיד על שינוי מגמתי שהתחולל במכירות. ממכירה לגופים מסחריים, כמו חברות הייטק, עיריות, גופים ממשלתיים, פסטיבלי ענק ואירועי ספורט - עברה החברה לסקטור הפרטי, מבלי לספוג הפסדים. "אנשים יצאו מגדרם בתקופת הקורונה. במיוחד אלה שמכורים לספורט", הוא מסביר. "הטריף אותם ש'לקחו' להם את המנוי לחדר כושר. הילדים בבית הטריפו אותם. נמאס להם מהזום. הרבה הורים ביקשו פתרונות יצירתיים שיאפשרו לילדים להוציא עצבים ואנרגיות. אז התאמנו את המתקנים שלנו לקהל הפרטי". צור מציין שלהבדיל מהמתקנים הקבועים והפופולאריים, הפעם היצירתיות הרקיעה שחקים והפתיעה. "הרמנו מתקני אקסטרים בשלל גדלים וגבהים ואבזורים מעל בריכות, היו הרבה שביקשו לשלב אומגה, חבלי טיפוס, היו הורים שרצו שנקים להם ערסלים לגובה, כדי שלא יירטבו ממי הבריכה ויוכלו לצפות בילדים שלהם על האומגה, כשהם עם דרינק ביד", הוא אומר. והמחיר? "עלות הפינוק הזה נאמדת בכ-30-40 אלף שקלים", מציין צור.

נהג שהעביר חבילה של אמזון ללקוח בפלורידה זרק אותה על הקרקע כך שהמוצר נשבר, ולקינוח גם התפנה ממש מול דלת הבית. בחברה התביישו: "לא עומד בסטנדרטים שלנו"

אם בעבר חלומה של כל אם יהודיה היה כי בנה יהיה רופא, הרי שעד לפני כחודש - החלום היה להשתלב בהייטק ולא משנה באיזה תפקיד. מאז פרשת שירביט, נראה כי כולם נוהרים לסייבר. היקף החיפוש בגוגל ללימודים בתחום קפץ בשיעורים ניכרים, מספר הצעות העבודה בתחום עלה והשוק בישראל רותח. רוצים גם אתם לקפוץ על העגלה? הדרך לשם עוברת כמובן בלימודים. היכן? באיזה מסלול לבחור? להלן כל מה שרציתם לדעת על לימודי סייבר.

כבר כמעט שנה, העסקים הקטנים בישראל קמים מדי בוקר וחושבים איך להמציא את עצמם מחדש, תוך כדי תנועה, כשהם נעים במבוך מגבלות הקורונה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, ולעיתים אף שתי ידיים. לרגעים, הם כמעט נשמו לרווחה. למשל, כשהחיסונים נחתו בנתב"ג. אבל אז הגיע הסגר השלישי, שגרם לחלקם לאפסן מחדש את התקווה. לפי נתוני חברת המידע העסקי coface BDI, כיום 12% מהעסקים הקטנים בישראל מצויים בסכנת סגירה מיידית, לעומת 3% מהעסקים הגדולים. לדברי תהילה ינאי, מנכ"לית משותפת בחברת coface BDI, הסיבה לכך היא "שמלכתחילה לעסקים הקטנים אין את הגב הכלכלי שיש לעסקים הגדולים. קשה להם יותר להתמודד עם תזרים מזומנים נמוך, ולגייס מימון. גם העלות שלו יקרה יותר עבורם". בישראל פועלים כ-550 אלף עסקים קטנים. לפי BDI, עד סוף 2020 ייסגרו כ-74 אלף עסקים, לעומת 43,200 ב-2019 - עלייה של 72%. אם -2019 נפתחו 47,800 עסקים, הרי שב-2020 נפתחו רק 37,900, צניחה של 20%. כך נראים הרחובות המרכזיים בערים בעיצומו של הסגר.

2020 הייתה שנה קשה, שנה שבה חברות הלכו בין הטיפות של משבר אחד לאחר. דשנו בנושא הזה, חפרנו יותר מדי, והגיע הזמן לסכם עם שאלה אחת פשוטה למנהלים: מהו האתגר הגדול ביותר שבו עמדתם בשנה האחרונה?

מגפת הקורונה שנכנסה לחיינו בתחילת השנה הביאה עמה חוסר ודאות עבור רוב הענפים במשק. עם תחילת ההגבלות היה ברור לכולם שענפים מסוימים כגון תיירות ופנאי ייפגעו מידית. לרוב הענפים במשק לא היה מושג כיצד תשפיע הקורונה על פעילותם העסקית. חוסר הוודאות הזה לא פסח גם על ענף מוצרי הצריכה הביתיים, במיוחד לאחר שמגפת הקורונה פרצה בישראל לפני חג הפסח, שבדרך כלל מתאפיין בתנועת צרכנים ערה ומכירות גדולות לפני החג. מיד עלו השאלות, האם אנו צריכים להקטין את צפי המכירות שלנו וכפועל יוצא את הזמנות הסחורה מהיצרנים בחו"ל, האם להוריד מלאים מהמדפים במהירות ולצאת במבצעים אגרסיביים מחשש שהחנויות יסגרו, האם להוציא עובדים לחל"ת, והאם להמשיך להשקיע בשיווק אגרסיבי. היו כאלה שאף הגדירו את שנת 2020 כשנה אבודה שצריך לשרוד אותה.

מדי שנה מפסיקות את פעילותן מאות ולעתים אף אלפי חברות. בתום שנה שבה הגיע לשיא מספר העסקים שנאלצו לסגור את שעריהם בשל "הקורונה הכלכלית", חשוב במיוחד לזכור שעל בעל עסק שפועל מכוח חברה והפסיק את פעילותו לצמיתות, לדאוג לכך שהחברה מכוחה פעל תפורק גם היא. אחרת, הוא צפוי להתמודד עם מספר השלכות בעייתיות, כלכליות ואחרות, שניתן היה להימנע מהן בקלות. השנה האזרחית שבפתח מביאה עמה גם את חובת תשלום האגרה השנתית לרשם החברות. על פי חוק החברות, כל חברה פעילה הרשומה בישראל מחויבת מידי שנה במהלך שנות פעילותה להגיש לרשם את הדיווח השנתי שלה, ויחד עמו לשלם את אגרת רשם החברות שעומדת נכון להיום על כ-1,500 שקל. אלא שבמציאות, במדינת ישראל קיים מספר נכבד של חברות אשר הפסיקו את פעילותן העסקית, ועדיין רשומות כ"פעילות" במאגר רשם החברות. משכך, על פי החוק, נדרשות גם הן לשלם את האגרה השנתית ולהגיש לרשם דיווח שנתי.