ביולי האחרון נרצחו למעלה מ-1,800 דרוזים בסוריה, עשרות כפרים נחרבו ומהשטח מגיעות עדויות על פגיעה אכזרית בנשים, ילדים וקשישים. בזמן המלחמה, הדרוזים בישראל מצאו את עצמם חצויים בין ההתמודדות עם מלחמה בישראל לדאגה לאחיהם מעבר לגבול – אבל גל של סולידריות אזרחית בישראל מבקש להראות להם שהם לא לבדם. רינה עאמר, אשת חינוך ובוגרת תוכנית "אעלאם" מהקהילה הדרוזית ושירי פיין-גרוסמן, מנכ"לית המכון ליחסי ישראל-אפריקה, ושותפה מייסדת של "אחים אנחנו", מספרות על ההתגייסות שצומחת מלמטה

כשמאחוריו עשרות שנות תורנויות מפרכות ואינספור הצלות חיים דרמטיות, גם בגיל 83 ד"ר אברהם ברנד ממשיך לעסוק בקרדיולוגיית ילדים: "הסיפוק הוא אדיר"

צלם ynet ו-"ידיעות אחרונות" רועי עידן ז"ל, היה בין הראשונים שצילמו את פלישת חמאס ב-7 באוקטובר - והספיק לשלוח תמונות תחת אש לפני שהמצלמה נדמה לעד. כשנתיים אחרי שהוא ואשתו סמדר נרצחו בביתם שבכפר עזה, חבריו ואחיו מקימים מצפור בנגב - בנקודה שבה צילם כל חורף את ריקוד הזרזירים. "המצפור יהיה נקודת עוגן עבור הילדים", אומר עמית, אחיו של רועי, לאולפן ynet

יש דוחות, תוכניות, ועדות וכותרות על תקציבים - אבל בשטח יש רק הלוויות. בישראל יודעים לעצור מדינה שלמה בשביל אירוע אחד, אבל כשהקורבנות ערבים - פתאום זה לא אירוע, ובטח שלא מצב חירום לאומי. סלימאן אלעמור, מנכ"ל משותף בארגון הנוער "אג'יק - מכון הנגב", מתאר בכאב חברה שנלחמת באלימות ובפשיעה לבדה, כי כל עוד זה קורה "שם" - המדינה והחברה היהודית לא רואות בזה אינטרס לאומי. עד שזה יגיע גם אליהן

המפגש המרגש נערך במוזיאון הסובלנות בירושלים, וליוו אותו אלון אהל ושלומי שבן על הפסנתרים