בשבת השחורה, בשעה 10:30 בערך, שמענו צרורות של יריות. הבנו מיד שזה לא יכול להיות צה"ל. לא חלפו כמה שניות ושלחו לנו הודעה לנעול את הממ"דים. זה באמת קורה. המחבלים בתוך הקיבוץ. אני דניאל דמיטריינקו מכיסופים, בן 26, וזאת הייתה השנה שעברה עליי: היום הנורא של ה-7 באוקטובר, החילוץ, החיים במלון, המעבר לבית חדש, וקורס ההייטק במסגרת פרויקט "שווים בתעסוקה" שמהווה חלק חשוב בשיקום שלי

רחל דיין-זמיר, בעלת "קפה בלומה" בכפר בלום, הפכה את המשבר להזדמנות: במקום לסגור את העסק בזמן המלחמה, היא מגייסת תרומות כדי להעניק ארוחות חמות לחיילים. "זו עבודה פיזית קשה, אבל כיף לראות את החיילים אוכלים את האוכל שלי", היא אומרת, "זה מה שגורם לי לקום בבוקר"

היא נולדה בכיסופים, גדלה והתחנכה בשבדיה, ועלתה לישראל בגיל 18 בשביל להתגייס לתפקיד קרבי בצה"ל ולגור בנחל עוז. בשבת הנוראה ב-7 באוקטובר ניצלה אילונה חולתי, אך איבדה את סבתה, ביתה וגם כמה מחבריה. עכשיו היא מדברת על החיים בין שני עולמות שהמרחק ביניהם גדול מאוד – גיאוגרפית ותרבותית, ועל הגעגוע | שתי נשים מקיבוצי העוטף שניצלו בטבח נפגשות לריאיון

עם זוג תאומים אחד ועוד זוג שיגיע בהמשך ספיר ובעלה קיבלו החלטה ששינתה אח חייהם. הם עזבו את דירתם בשרון והחליטו לעבור הרחק לקיבוץ סופה בעוטף. חופש, מרחבים ואוויר כלכלי לנשימה שבו את ליבם, את החששות הביטחוניות הרגיעו: "אמרו לנו שיש בסיסים, מסק"ר בכוננות וגדר". ה-7 באוקטובר טרף את הקלפים – במשך 36 שעות שהו עם ארבעת ילדיהם בלי נשק בממ"ד כשבקיבוץ מחבלים: "הרגשתי מושפלת". אחרי שנה במגורים זמניים ספיר עוד לא בטוחה אם ישובו: "בכל פעם שאני נכנסת לבית שלי עצוב לי בלב" | שתי קיבוצניקיות ששרדו את הטבח בעוטף בראיון משותף 

ער כל הלילה, מפטרל, חושש – הימים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר היו בשביל אביר טובי סיוט. 19 שעות הוא החזיק את דלת הממ"ד בביתו בניר-עם עד שחולץ. בימים שבאו אחר כך אביר פונה, החל לפתח דפוסי התנהגות הרסניים – אבל אז חלה תפנית בעלילה. כעת הוא מספר על המשבר שעבר לפני השבת השחורה, איך רגע לפני שהכול שוב קרס - כבר הרגיש שהוא חוזר לחיים וכיצד היצירה עוזרת לו בתהליך הריפוי | אב ששכל את בנו בעזה ופועל כיום לאחדות בריאיון מרגש עם אדם ששרד את הטבח ופותח חלון פנימה

חודשים לפני חשש בנו הלוחם של ניצן ליפשיץ, לביא, ממלחמה וכתב צוואה: "אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו אין היא מתישה אלא בונה". אחרי שהבן נהרג בכניסה הקרקעית לעזה – הפך אביו את המילים האלה לדרך חיים ויצא למסע לצמצום הקיטוב בחברה הישראלית. "אין לנו פריווילגיה שלא להיות מאוחדים", הוא מסביר, "יש לנו איום חיצוני על הקיום שלנו" | שורד הנובה בריאיון שנותן תקווה, עם אבל ששכל את בנו במלחמה

סהר בן-סלע, נקלע לטבח במסיבת הנובה ושרד. עכשיו בראיון אישי לעמוס ברעם, ששכל את בנו בנובה, הוא פותח צוהר לעולמו הפנימי, מספר על חייו לפני הטבח וכיצד החוויה הקשה שינתה אותם. מהרחובות של הרצליה למסיבות הטבע, דרך השיקום ועד לקורס הכתיבה – סיפור על הישרדות, התחדשות וחזון

עדיין מחובר בדם לאופנוע, נוסע עליו לגבול הצפון, כואב את המצב ולא מצפה מהמדינה לחבק אותו: עמוס ברעם, בן 62, אופנוען, מנהל נדל"ן ואב שכול מספר על החיים אחרי שבנו עילי נרצח בטבח הנורא בנובה. "מבחוץ נשארתי אותו בן אדם, אבל מבפנים מאוד השתניתי. הכל קצת חסר טעם", הוא אומר אבל גם מספר על הנתיב שבחר לשיקום והעמותה שהקים כדי להמשיך את דרכו של הבן